כוכבים שסיימו קריירה רחוק מהעין

ראשית, לחצו פליי על הסרטון המצורף. הדקה הראשונה ממנו. תיעוד נדיר, זניח לחלוטין, של רגע התהילה האחרון על הדשא (טוב, לא בדיוק דשא) של חלוץ הכדורגל הגדול ביותר שידעה ישראל. 196 שערי ליגה כבש מכנס (ולא כפי שרשום כאן), זהו האחרון שבהם, בפאזה שמתי מעט זוכרים. מרבית הגולים של הבלרינה קלת הרגליים נכבשו במדי נתניה, כמובן, שבראשותו היתה לקבוצה המלהיבה ביותר שליהטטה כאן. אלא שמשנת 84' עודד עזב את הבית, ועבר לשחק במכבי פ"ת, ואז מכבי ת"א, ואז גם קדנציות פינאלה קצרות בחדרה, טבריה, וכן- גם צפרירים חולון של עונת 89-90: ליגה שניה, שעת צהריים, רגע של היסטוריה ספורטיבית מרגשת, מסוג אחר.

אין הרבה שחקני כדורגל משמעותיים ממכנס בהיסטורית הכדורגל המקומית. אורי מלמיליאן בהחלט יכול לטעון לכתר. בצוותא עם משה סיני, השחקן הטוב ביותר בשנות השמונים, וסמל חברתי. מדליק משואת יום העצמאות עזב את בית"ר מכורתו ב-1989, ועבר לעוד שלוש עונות בהן היה חלק אמיתי ממכבי תל אביב המתחדשת שחזרה אז לפסגה. האליפות של 91-92 היתה הפעם האחרונה בה נצפה אורי באור הזרקורים. מבוגר ופצוע, הוא ניסה להמשיך לשחק בעונה הבאה: תחילה בהפועל באר שבע, שישה משחקים (בהם כבש גם שער אחד) ואז נרשם בשורות הפועל כפר סבא, כי היה חייב עוד קצת. זה הספיק לעוד שלוש הופעות בלבד של העוף המוזר והיקר הזה, עד שהגוף הכריע אותו סופית.

אחד השחקנים האיקונים של שנות התשעים הצליח להיות סמל אצל שתי היריבות המרות, הפועל תל אביב – בה גדל, ובית"ר ירושלים. ואז שוב הפועל תל אביב. במדיהן אבוקסיס שיחק תקופות זמן משמעותיות, ניהל בתבונה את הקישור האחורי המודרני, בד בבד עם קיצוץ שחקני היריב. "שחקן העונה" ושלוש אליפויות, לצד 124 כרטיסים צהובים. בדרך היו ליוסי קדנציות קצרות בבני יהודה, צפרירים חולון, ומ.ס אשדוד, אבל סיפור סוף הקריירה שלו היה קצת שונה: הוא בחר לחבור לעונת ההקמה של מיזם קבוצת האוהדים שנולדה על חורבות מכבי יפו. ליגה ג', עם החבר'ה מפעם של יפו-בת ים, הוא חזר לשכונה לשתי עונות מחויכות. הנה אפילו שער שלו.

איציק זוהר הוא כמובן מכבי תל אביב של הניינטיז. יד ביד, או גב אל גב, עם אבי נמני. אבל בעוד האחרון הצליח להיות "המלך" של קרית שלום כמעט לאורך כל הדרך, זוהר נישק חולצות של לא פחות מעוד 8 קבוצות נוספות: 6 בליגה הישראלית ו-2 ב"קריירה" בחו"ל. רגעי הזוהר האחרונים היו אצל נתניה ובבית"ר, ומאז זו כבר נהיתה משיכת זמן: פחות כדורגל, יותר מניירות, "עסקים", שמועות, בילויים ודיבורים. 12 משחקים באשדוד של 2003-2004, ואז עוד 3 משחקים בלבד במדי הפועל נצרת עלית, באפיזודה החולפת שלה בליגה הבכירה, תחת שרביטו של איווניר. שם, אגב, עדיין מצפים שיופיע לאימונים. כמה איזוטריה? אין את זה ביו טיוב, אז קבלו במקום בית ספר לבעיטות חופשיות.

אפשר להגיד הרבה דברים על החזרה ארצה של יוסי בניון, הכדורגלן הישראלי שהכי הצליח בחו"ל. השנים האחרונות היו די מעליבות ומעציבות, לכל הגורמים המעורבים. אבל בחתימה שלו בגיל 37 במדי מכבי פ"ת, ודוקא שם, יש גם משהו מקסים, אנושית וספורטיבית, שמחזיר את העניין לנקודת הבראשית: בחור שרק רוצה לשחק את המשחק. מי שידע את פסגות הענף, ובדרך שיא הופעות בנבחרת – נאבק בשביל להמשיך ולחייך עוד קצת עם הכדור ברגל, ולעזאזל הכל, מול 27 צופים, בקבוצה שאיבדה עניין בליגה. אם אי פעם היה לה כזה. "הילד" הפך לנסים כהן, מי היה מאמין. ואולי אנחנו סתם ממהרים להניח שזו תחנה אחרונה עבורו?