הופעות קולנועיות נהדרות של אריק איינשטיין

היה בזה משהו מאוד ישראלי: יוצאי להקות צבאיות התנסו בשלל "אמנויות הבמה" וזמרים רבים החלו לשחק בסרטים. יחד עם זאת, אריק איינשטיין היה משהו מיוחד. לא רק שאיכויות הכוכב שלו נראו בבירור כבר מתחילת דרכו במוזיקה, הן זהרו דרך המצלמה. ההופעה הזכורה והמשמעותית ביותר שלו הייתה בסרט מצליח בבימויו של החבר הקרוב אורי זוהר, סרט שממש הגדיר את התקופה ושאיינשטיין היה מעורב בכתיבתו. אריק של "מציצים" הוא הזמר הפרחח בחבורה קלת הראש על חופה של תל אביב וגם מי שאחראי לכריזמה ומטבעות לשון שצרובים עד היום בתרבות המקומית.

ב-1974, שנתיים אחרי "מציצים", אריק איינשטיין ממשיך לסרט הבא של זוהר: "עיניים גדולות". שוב הצמד מביא את ההתנהלות האוטוביוגרפית שלהם אל המסך הגדול תחת סיפור כיסוי. אריק איינשטיין קורן בנונשלנטיות אותנטית ייחודית, כשהוא מלווה את האירוע בפסקול נוגה, הפעם כשחקן כדורסל, בקבוצה אותה מאמן זוהר הפרוע והבוגדני. יהיו כאלה שיטענו שאפשר לראות כאן את הבמאי שאולי מאס בסחרור חייו התפלים. מה שבטוח הוא שמדובר ביצירה קולנועית נהדרת שמבליטה שחקן נדיר בתפקיד הרציני האחרון שיעשה על המסך הגדול.

חוזרים ל-1970, ואל הסרט שהיווה תיעוד מלבב ומרתק של העבודה על האלבום המוזיקלי באותו השם. על הדרך קיבלנו מבט לקרביים של ההוויה ההוליסטית של חבורת לול, או הגר (שם חברת ההפקות של החבורה). איינשטיין מספר לאשתו דאז אלונה על התקליט המתהווה בהובלה לשורת מערכונים שזורה בפסיכדליה מקומית, מוזיקה מופלאה, אקספרימנטים קולנועיים ברוח התקופה, וכל הטוב שזוהר, שלום חנוך, צבי שיסל ושות', יחד עם במאי הסרט בועז דוידסון, הביאו לעולמנו. הם המשיכו לפתח את העניין בארבעת פרקי "לול" בטלוויזיה מאוחר יותר.

איינשטיין חזר לטייק על הפורמט השבלולי וחזר גם להופעת קולנועית נדירה ב"כבלים" מ-1992. רצף מערכונים ושירים שונים, בסיפור מסגרת של נהג מונית שמתקינים אצלו בבית את הצעקה האחרונה של התקופה: שלל ערוצי טלוויזיה מכל העולם. זהו אריק של כישרון המשחק, החוש הקומי, מאגר החיקויים הבלתי נדלה, והיכולת לדייק את הישראליות המטורללת בצורה אוהבת. צבי שיסל על הבימוי, כשהפעם הקולגה הדומיננטית היא מוני מושונוב, עם קצת עזרה מידידים בדמות שלמה בראבא, יעקב כהן וקרן מור. כיף חיים זה.

הסרט הראשון שאריק איינשטיין שיחק בו היה "ניני" שביים שלמה סוריאנו ב-1962, כשהוא מגלם את החתיך היהודי שמתחתן עם ערביה למגינת ליבו של אביו (אביו האמיתי, אגב, השחקן יעקב איינשטיין). מי היה מאמין שסוגיה שבלב תעורר כזה סקנדל? כל כך מיושן. שנתיים מאוחר יותר הופיע בעוד סרט שעד היום, יותר מ-50 שנה אחרי, לא הוחלט אם הוא נהדר או נורא: "סאלח שבתי". חברו ללהקת הנח"ל חיים טופול היה הכוכב פה, בדמות העולה הפרימיטיבי הסטריאוטיפי, שנתקל בבירוקרטיה הממסדית והצבריות הקיבוצניקית. הסרט זכה בגלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר, לצד קיתונות ביקורת על המבע הקישוני.

קומדיה תקופתית מקסימה בניצוחו של המפיק הצעיר מנחם גולן, שבטח עוד ילך לו קלף. השנה היא 1964, צברים עבריים על אונייה מתלהבים מישראלית-קנדית בשם דליה ומנסים לייבא אותה לחיפה. איינשטיין מופיע כאן כצלע מ"שלישיית גשר הירקון", יהורם גאון ובני אמדורסקי לצידו, כמו גם עוד כוכבים מעולם הבידור הישראלי. הם שרים בסגנון "חיפושית הקצב" ועושים שיגועים. אח, איזה ימים.