אלבומים שמנחם גרנית היה לוקח לאי בודד

הראשון ודאי היה IMAGINE של JOHN LENNON. הוא האיש שהשפיע עלי יותר מכל אחד אחר. כבר בימי הביטלס ידעתי לבודד אותו מבין האחרים. היה לו קול שהרעיד את מיתרי הלב שלי ומהר מאד גיליתי שגם האיש מאחורי הקול הוא אדם הכי מיוחד והכי חושב כמוני. הייתי חייל בחופשה רגילה ורצתי לקנות את התקליט. המסר של השיר IMAGINE שימש גלולת מרץ וגלולת הרגעה באותה נשימה. החלום האוטופי על שלום כלל עולמי ללא גבולות וללא מחיצות כלשהן, למעט מחיצת הדמיון, משמש עד היום כאמירה הכי משמעותית שאני מכיר, אף שלכאורה המטרה נראית רחוקה מאי פעם להשגה. כשג'ון לנון נרצח בדצמבר 1980 לא הבנתי איך מוזיקאים יכולים להמשיך ולכתוב שירים.

לא סבלתי את ואן מוריסון. המוזיקה שלו לא דיברה אלי. הדימוי שלו בעיני היה סנובי ומרוחק. עד שיום אחד, כמאזין אדוק לגלי צה"ל (כדי לדעת מה עושה ה"אויב"), שמעתי את דני קרפל ז"ל משמיע קטעים נבחרים מהאלבום הזה. נשביתי בקסמו. קסמה של המוזיקה וגם קסמו של האיש, שהוא לא נחמד בלי להתכוון.. הוא פשוט חי בבועת המוזיקה הענקית שלו, מינימליסטית לכאורה אך עשירה בשמחת חיים ובעיבודים שמלמדים אותך שלא צריך לעשות הרבה רעש כדי לפגוע בלב…מאז, ואן מוריסון ואני יוצאים קבוע. אני מעדיף את ואן מוריסון של המאה הנוכחית על פני זה של המאה שעברה: בשל, נינוח, מבושל היטב, כמו חמין מנחם בשבת בצהריים.

הוא אנטי גיבור. אני אוהב אנטי גיבורים, את אלה שאין להם בריליינטין בשיער, בניגוד למי שהמראה שלו כובש את עמודי השער והגרופיות מחכות לו מאחורי הקלעים. כזה היה ליאון ראסל, נחבא מאחורי זקן בלונד-לבן ואחר כך לבן של סבא, הקול קול מאנפף, ממש לא של זמר אבל הנשמה והרגישות שהסתתרו מאחורי התפאורה – נדירים ביופיים וברגישותם. הוא היה מוזיקאי מסייע במשך שנים רבות – נגן הקלטות עם מי שאתם לא רוצים – מפרנק סינטרה ועד ג'ורג' האריסון, עבור דרך ג'ו קוקר ובוב דילן. המגע הקסום שלו על הפסנתר, כמלחין, כמעבד ומפיק מוזיקלי היו קסם. חיזרתי הרבה אחרי האלבום הזה. בתקליטיית קול ישראל היה רק עותק אחד ויחיד וכל העורכים שידעו להעריך היו רצים אחריו. במשך שבועות רבים הוא היה שוכן בלא יכולת לצאת בתוך ארון התקליטים של דליה הלר והיה מעת לעת מעטר את התכנית שלה בימי שישי "כאן שם ובכל מקום". וביום ראשון בבוקר כאשר כל התקליטים האיכותיים היו חוזרים לתקליטייה מתכניות השבת היא הייתה אורבת לו ומחזירה אותו אל מקום משכנו הקבוע בחדרה. היינו צריכים להגיע לעידן הדיגיטלי כדי להרשות לעצמנו עותקים נוספים. ובהזדמנות הזו גם להתענג על לאון ראסל בתחפושת נוספת – תחת הפסבדונים האנק ווילסון, כשהוא מבצע בשמחה ורוממות רוח להיטי קאנטרי ידועים.

הייתי עורך תכניות צעיר בקול ישראל. אלף תשע מאות שבעים ומשהו. ממחלקת החדשות היינו מקבלים טיים וניוזוויק ולפעמים גם רולינג סטון. כולם יצאו בכותרות ענק על העתיד של הרוקנרול. אני שנשענתי על דילן וצ'אק ברי שמעתי פתאום גיטרה חשמלית ועולם דימויים שלוקח גם מזה וגם מזה ומביא עולם ריגושים מרתק ושונה. הטילו עלי לערוך תכנית רדיו לגל הקל של קול ישראל – "נולד לרוץ עם ברוס ספרינגסטין". נשענתי בטקסטים על העיתונות הזרה, מה שלא הפחית מעוצמת הרגשות. הקריינית הייתה איריס לביא. עכשיו בחלוף שנים בתאגיד שידור אחר – סגרתי מעגל. חשוב ולא לשכוח את הנקודה היהודית/ישראלית – לואי להב וצרויה להב ותרומתם המשמעותית ליצירה.

יש לי הארד דיסק בראש. כנראה באותו המקום שבו נמצא המוח. כונן שמכיל מוזיקה מכל הסוגים. קצת ג'אז, קצת קלאסי, שירי ארץ ישראל והרבה רוק. הדיסק אוגר בתוכו מוזיקה מאמצע שנות החמישים עד אמצע שנות התשעים. אני לא מצליח לעשות DELETE. זה אומר שהכול מלא ואין מקום לשום דבר חדש. המוזיקאי האחרון שהצליח לגרום לי להתרגש הוא קורט קוביין, ולא בגלל שהוא שייך למועדון ה-27, אלא יותר בגלל האמירה והסגנון. ולכן נירוונה היא המסמר האחרון (פחות או יותר) בדיסק הקשיח שלי. כל מה ששמעתי אחרי (להוציא כמה זמרות יוצאות מן הכלל), נשמע לי דז'ה וו.

יום אחד אכתוב את עבודת הדוקטורט שלי. ד"ר מנחם גרנית.. נשמע מכובד, לא? הנושא יהיה GRACELAND של פול סיימון. השיר, לא האלבום. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני מגלה רובד נוסף שלא הייתי מודע לו; שכבה על גבי שכבה, רובד על גבי רובד של מקצבים, כלי הקשה, גיטרות וגיטרות בס וכמובן המלים. הנסיעה דרומה, לאחוזתו של אלביס פרסלי, יחד עם בנו מנישואיו לקרי פישר דרך הדלתה של המיסיסיפי והמעבר החד לטרמפולינה האנושית בניו יורק גורמים לי לשיר עם פול סיימון בקול רם (כמובן כשאין אף אחד בסביבה..). הילדים שלי מספרים שכאשר הייתי מסיע אותם לחוגים, הייתי משמיע את השיר הזה באוטו, חזור ונגן, מבלי להתעייף. כך גם דאגתי שהשכלתם המוזיקלית תהיה מכובדת..

דם על הפסים או על ערוצי ההקלטה? השאלה נשארת לא פתורה, כמו הרבה שירים של דילן. מכל התקופות, היהודיות, הנוצריות והלידות מחדש שלו, אני מעדיף את האלבום הזה. הוא שלם ומספק ומריץ את הדמיון, וגם הקול של דילן משלים את הפאזל. יש כאן שירים שיכולים היו לשמש תסריט לסרט מערבונים קלאסי, אבל רוב רובם – רומנטיים, כולל סיפורים אישיים ואהבות פרטיות, מחופשות כמובן במיטב המחצלות של דילן, אבל חובבי דילן האמיתיים יודעים איך לגרד את שכבת האיפור והצבע ולקרוא מבעד לדימויים. האגדה מספרת שכשדילן סיים את הקלטת האלבום הזה נסע לבקר את חברו הטוב ניל יאנג כדי להשמיע לו ולשמוע את חוות דעתו. הוא כנראה קיבל אישור – וטוב שכך.